מתחת לשכונת נובה הוטה בקרקוב מסתתרת רשת של יותר מ-250 מקלטים אטומיים שנבנו בשנות ה-50, מתחת לבתי מגורים, בתי ספר ומבני ציבור. רק מעטים מהם פתוחים למבקרים, וגם אליהם נכנסים בכניסה מאורגנת עם מפתח - אין דלת פתוחה מהרחוב. כרטיס נע סביב 20 זלוטי, הביקור אורך כשעה וחצי עד שעתיים, וצריך להזמין מראש.

זה אחד המקומות המעטים באירופה שבהם אפשר לרדת אל תוך התשתית הפיזית של הפחד הגרעיני ולראות אותה כפי שהושארה: דלתות פלדה עם אטמי גומי, מיכלי פחם פעיל של מערכות הסינון, מפוחים שהופעלו בדיווש, מיטות קומתיים מברזל, פוסטרים מאוירים של ההגנה האזרחית, ומפות קיר שעליהן סומנו טווחי ההרס של פצצה גרעינית סביב מפעל הפלדה שבגללו נבנתה כל השכונה.

נובה הוטה לא נבנתה כשכונת מגורים שקיבלה מקלטים, אלא כעיר שתוכננה מלכתחילה לשרוד - עם שדרות רחבות שמשמשות גם צירי פינוי, גושי בניינים שיכולים לתפקד עצמאית, ומקלט מתחת לכמעט כל אחד מהם. הירידה למטה היא הדרך הקצרה ביותר להבין את ההיגיון הזה, וגם את הפער בין מה שהמקלטים הבטיחו לבין מה שהם באמת יכלו לעצור.

עיר תת-קרקעית: יותר מ-250 מקלטים מתחת לשכונה אחת

נובה הוטה (Nowa Huta) נראית ממבט ראשון כמו שכונה סוציאליסטית גדולה ומסודרת: שדרות רחבות, בלוקים בגוני אפור ובז' בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, וכיכר מרכזית שממנה מסתעפים הרחובות כמו מניפה. מה שלא רואים מלמעלה הוא שמתחת לרוב הבניינים האלה נמצאת קומה נוספת שאיש לא נועד לגור בה. לפי מוזיאון קרקוב, שמפעיל היום את אתר המקלטים בשכונה, נבנו כאן יותר מ-250 מקלטים - מתחת לבתי מגורים, בתי ספר, מרפאות, בתי חולים ומבני ציבור.

הרשת שנבנתה יחד עם הבתים

המקלטים לא נוספו בדיעבד, וזו נקודה שקשה להפריז בחשיבותה. הם תוכננו לתוך השלד של השכונה כבר בשלב התכנון, בשנות ה-50, בזמן שהבלוקים עצמם עוד עמדו על פיגומים. כשקבלן בונה מרתף מגורים רגיל ואז מנסה להפוך אותו למקלט, מקבלים פשרה. בנובה הוטה הלכו הפוך: יצקו קירות בטון עבים, השאירו פירי אוורור ייעודיים, קבעו פתחי מילוט, והתאימו את גובה התקרה ואת רוחב המעברים לצפיפות של אנשים שאמורים לשבת שם שעות. התוצאה היא רשת אחידה יחסית, שמאפשרת היום להשוות בין מקלט למקלט ולראות איך הדוקטרינה השתנתה מעשור לעשור.

המיתוס על העיר שמתחת לעיר

בין תושבי השכונה מסתובבת כבר עשרות שנים אגדה עקשנית: שמתחת לנובה הוטה נמצאת עיר שלמה, ושאפשר לעבור ברגל בין השכונות בלי לצאת לאוויר הפתוח. זה לא נכון. המקלטים אינם מחוברים ביניהם לרשת מנהרות רציפה, וכל אחד מהם הוא יחידה עצמאית שמשרתת את הבניין או את הגוש שמעליו. לאגדה יש בכל זאת גרעין אמת, והוא הכמות: כשבשכונה אחת יש מאות חללים תת-קרקעיים חסויים, שרובם היו סגורים בפני הציבור במשך עשרות שנים, קל להבין איך נולד הסיפור. חלק מהמקלטים אכן ענקיים, וכמה מהם - בעיקר זה שמתחת לבניין הקולנוע לשעבר בלב השכונה - תוכננו לפי המסורת המקומית לקלוט מאות אנשים בבת אחת.

מה באמת יש בפנים - דלתות אטומות, פילטרים ומיטות קומתיים

הרושם הראשון כשיורדים במדרגות אינו ויזואלי אלא פיזי: הטמפרטורה צונחת, האוויר נעשה כבד ויבש, ורעש הרחוב נעלם לחלוטין תוך שני מהלכי מדרגות. ואז מגיעים לדלת. דלתות המקלטים בנובה הוטה הן פלטות פלדה כבדות עם מפתן מוגבה, בריח היקפי שנסגר בסיבוב גלגל או ידית מנוף, ואטם גומי שמקיף את המשקוף. הן לא נועדו לעצור פגיעה ישירה, הן נועדו לאטום - וההבדל הזה הוא כל הסיפור של המקלטים האלה.

מערכת הסינון והאוורור

הלב הטכני של כל מקלט הוא יחידת הסינון-אוורור: פירי יניקה שמושכים אוויר מבחוץ, מלכודות אבק, ומיכלי פחם פעיל שאמורים היו לתפוס חלקיקים רדיואקטיביים וחומרי לחימה כימיים. בחלק מהחדרים עדיין רואים את הצנרת המקורית, שסתומים ידניים עם שילוט בפולנית, ומדי לחץ עגולים שהמחוגים שלהם קפאו במקום.

הדוושות שהפעילו את המפוחים

הפרט שהכי מרשים מבקרים הוא מנגנון ההנעה הידני. מכיוון שהנחת העבודה הייתה שהחשמל ייפול ראשון, הותקנו מפוחים שאפשר להפעיל בכוח אדם - מנגנון דמוי דוושות אופניים, שמישהו היה צריך לדווש בו ברצף כדי שהאוויר ימשיך לזרום. מדריכים נוהגים לתת למבקרים לסובב אותו, וזו הדרך המהירה ביותר להבין כמה שברירית הייתה ההגנה הזו בפועל.

הציוד המקורי שנשאר במקום

מעבר לטכניקה, מה שהופך את הביקור למוחשי הוא מה שנשאר על הקירות ועל המדפים: מיטות קומתיים מברזל וספסלי עץ צמודי קיר, פוסטרים מקוריים של ההגנה האזרחית עם הוראות מאוירות ללבישת מסכה ולזיהוי אזעקות, מסכות גז בתיקי בד, מדי קרינה, ערכות עזרה ראשונה, מרכזיות טלפון ומכשירי קשר. במקלט הפיקוד שמתחת לבנייני ההנהלה של מפעל הפלדה נשמרו גם מכונות כתיבה, ארונות תיקים, ומפות קיר שעליהן סומנו במעגלים אדומים וכחולים טווחי ההרס של נשק גרעיני סביב היעד. זה מסמך ויזואלי שקשה לשכוח, ובעיקר קשה להתווכח איתו: מישהו ישב וחישב בדיוק כמה מהשכונה תישאר.

למה דווקא כאן - הדוקטרינה הסובייטית והמפעל כיעד

נובה הוטה הוקמה בסוף שנות ה-40 כעיר חדשה לצד קרקוב, סביב מפעל פלדה ענק שנחנך באמצע שנות ה-50 והפך בתוך שני עשורים לגדול בפולין. זו לא הייתה שכונת מגורים שקיבלה מפעל, אלא מפעל שקיבל סביבו עיר. בדיוק בגלל זה נבנו כאן כל כך הרבה מקלטים: נכס תעשייתי אסטרטגי בסדר גודל כזה נחשב יעד מהשורה הראשונה, ומאות אלפי העובדים ובני משפחותיהם גרו במרחק הליכה ממנו.

העיר שתוכננה לשרוד

התכנון של השכונה משלב מוטיבים שקשה לפרש אחרת מאשר ביטחוניים. השדרות רחבות בצורה חריגה, מסתעפות מהכיכר המרכזית בזוויות פתוחות, ומאפשרות פינוי מהיר וגם חציצת אש בין גושי בניינים. הגושים עצמם בנויים כחצרות סגורות שיכולות לתפקד כיחידות עצמאיות, עם שירותים בסיסיים בתוכן. בשילוב עם מקלט מתחת לכל גוש, מתקבלת שכונה שתוכננה מראש לספוג מכה ולהמשיך לתפקד - עיר שתשרוד, במובן המילולי של הביטוי.

מה המקלטים באמת יכלו לעצור

ההגנה האזרחית במדינות הגוש המזרחי הפכה בתקופה הזו למערכת ממוסדת: תקנים שחייבו שטח מיגון בבנייה חדשה, תרגילים תקופתיים, מלאי ציוד וקורסים לתושבים. אבל צריך לומר את זה בבירור, וגם התצוגה במקום אומרת זאת: המקלטים האלה לא היו שורדים פגיעה ישירה. מקלט הפיקוד של המפעל, למשל, החל להיבנות בתחילת שנות ה-50 כמקלט מפני הפצצה אווירית, עם יכולת שהות של שלושה ימים בלבד. בהמשך הוא חוזק, כשהטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים שינו את כללי המשחק ונוספו לו מערכות אוורור ואמצעי הגנה מזיהום - אבל גם אחרי החיזוק, מול ראש קרב תרמו-גרעיני הוא לא היה נותן הרבה. מה שהמקלטים כן יכלו לתת: הגנה מרסיסים ומהדף במרחק מסוים ממוקד הפיצוץ, אטימה מפני נשורת רדיואקטיבית, ומחסה מפני חומרי לחימה כימיים. ומעל הכול, הם נתנו תחושת שליטה בתקופה שבה לאיש לא הייתה שליטה.

אילו מקלטים פתוחים לביקור - ואיך נכנסים

זו הנקודה שהכי חשוב להבין לפני שמתכננים: מתוך מאות המקלטים, רק מעטים נגישים למבקרים, וגם אליהם אין כניסה חופשית מהרחוב. הדלתות נעולות, והפתיחה נעשית עם מפתח בידי מי שמפעיל את האתר. מי שמגיע לנובה הוטה בתקווה למצוא פתח פתוח ולהיכנס פנימה, פשוט יסתובב בין בלוקים.

פודז'מנה נובה הוטה - תערוכת הקבע

האתר המרכזי הוא פודז'מנה נובה הוטה (Podziemna Nowa Huta), אגף של מוזיאון קרקוב שממוקם במקלט שמתחת למתחם בית הספר המכני באוסייטלה שקולנה 37. תערוכת הקבע שם עוסקת בדחף האנושי הבסיסי להסתתר מסכנה, ובאופן שבו הדחף הזה תורגם בתקופת המלחמה הקרה לבטון, פלדה ומערכות סינון. הביקור עובר דרך רצף חדרי מקלט, כשלכל חדר נושא משלו בעולם ההגנה האזרחית של התקופה, והוא אורך כשעה וחצי עד שעתיים.

מקלט הפיקוד של המפעל

המקלט המרשים ביותר מבחינה היסטורית יושב מתחת לבנייני ההנהלה המונומנטליים של מפעל הפלדה. זהו מקלט פיקוד ולא מקלט אוכלוסייה, וההבדל ניכר בכל פרט: חדר מבצעים עם שורות שולחנות צפופות ומושבים ממוספרים, מרכזיות טלפון, מכונות כתיבה, ארכיון תיקים ומפות טווחי ההרס. הכניסה אליו היא בסיור מודרך בלבד, לרוב כחלק מסיור רחב יותר בבנייני ההנהלה, וכ-45 דקות כשהוא עומד לבדו. אפשר להזמין מראש סיור בבנייני ההנהלה ובמקלטים של מפעל הפלדה, וזה באמת מומלץ: מספר המשתתפים מוגבל פיזית ומועדי האנגלית אינם רבים.

מה סגור ומה נפתח רק לאירועים

מתחת לבניין הקולנוע לשעבר בלב השכונה, שבו שוכן היום מוזיאון נובה הוטה, נמצא לפי המסורת המקומית המקלט הגדול בשכונה. הוא שימש בעבר לתצוגות בנושא האיום הגרעיני, אך הפתיחה שלו משתנה מתקופה לתקופה, ולכן חובה לאמת מול המוזיאון לפני שנוסעים במיוחד בשבילו. מקלט נוסף קיים מתחת לבית החולים ז'רומסקי, והגישה אליו אינה קבועה ונפתחת בעיקר באירועים מיוחדים. כל השאר - המקלטים שמתחת לבתי המגורים ולבתי הספר - סגורים לציבור. חלקם משמשים היום כמחסנים ומרתפי דיירים, וכמה מהם קיבלו חיים שניים כחללי חזרות, מועדונים ומרחבי יצירה.

כרטיסים, שעות והזמנה מראש

המקלטים הפתוחים מנוהלים על ידי מוזיאון קרקוב, ולכן הם עובדים לפי הכללים של רשת המוזיאונים העירונית ולא כאטרקציה פרטית. זה משפיע על הכול: על המחיר, על ימי הפתיחה ובעיקר על שיטת ההזמנה.

כמה זה עולה וכמה זמן זה לוקח

המחירים נמוכים מאוד ביחס למערב אירופה. כרטיס בוגר לאגף המקלטים נע סביב 20 זלוטי, עם תעריפים מוזלים לילדים, סטודנטים וגמלאים וכרטיס משפחתי משתלם - מחיר מייצג לבדיקה מול הספק, שכן התעריפים ושעות הפתיחה מתעדכנים מדי פעם והם אינם זהים בין האגפים השונים. בנוסף, אגפי מוזיאון קרקוב מציעים יום כניסה חינם קבוע בשבוע. כאן נכנס טיפ שמבקרים מגלים בדרך כלל מאוחר מדי: ביום החינם הכרטיסים אמנם לא עולים כסף, אבל עדיין חייבים להזמין אותם, והם נחטפים כמעט מיד עם פתיחת ההזמנות. משך הביקור בתערוכת הקבע הוא כשעה וחצי עד שעתיים, ומקלט הפיקוד לבדו כ-45 דקות. הקיבולת מוגבלת פיזית - מדובר בחדרים קטנים מתחת לאדמה - ולכן הזמנה מראש אינה המלצה אלא תנאי.

איך מזמינים בפועל

ההזמנה נעשית דרך אתר מוזיאון קרקוב, אבל למועדים באנגלית עדיף לפנות ישירות בדואר אלקטרוני לאגף המקלטים ולציין תאריך, שעה ומספר משתתפים. זו העצה שחוזרת שוב ושוב אצל מטיילים שניסו קודם דרך הטופס הכללי ולא קיבלו מענה בזמן, ובעיקר אצל מי שהגיע בעונת השיא.

איך מגיעים ממרכז קרקוב

נובה הוטה נמצאת ממזרח למרכז ההיסטורי, וקווי חשמלית ישירים מגיעים מהעיר העתיקה אל הכיכר המרכזית של השכונה בכ-25 עד 35 דקות. כדאי לבדוק את מספר הקו ואת זמני הנסיעה באפליקציה המקומית Jakdojade - זו האפליקציה שהמקומיים משתמשים בה, והיא מטפלת גם בכרטוס ובאזורי התעריף, מה שחוסך את הבלבול בתחנה. מהכיכר ההליכה אל אזור אוסייטלה שקולנה קצרה ופשוטה. מי שמעדיף לא להתעסק בתחבורה בכלל יכול לצרף את הביקור לסיור מאורגן שאוסף ממרכז העיר ומחזיר אליו.

טיפים שרק מי שהיה שם יודע

קר, צר וחשוך - גם באוגוסט

הטמפרטורה במקלטים נשארת נמוכה ויציבה כל השנה, בלי קשר למה שקורה למעלה. בקיץ הפער בין הרחוב לבין המקלט יכול להיות עשרות מעלות, וזו הטעות הנפוצה ביותר של מטיילים ישראלים שיוצאים מהמלון בחולצה קצרה. שכבה נוספת בתיק, קלה ולא מעיל, הופכת את הביקור לנוח לחלוטין. בחורף קורה בדיוק ההפך: מתחת לאדמה נעים יותר מאשר ברחוב, ואתרים תת-קרקעיים הופכים לבחירה חכמה ליום קפוא.

המעברים צרים, המפתנים גבוהים, ובחלק מהקטעים התאורה מכוונת לאווירה ולא לנוחות. תיק גב גדול, מזוודה או עגלת תינוק הופכים את המסלול למסורבל מאוד, וכדאי להשאיר אותם במלון. שווה לדעת גם שאין קליטה סלולרית מתחת לאדמה, ולכן אם מתפצלים מהקבוצה קובעים נקודת מפגש למעלה מראש.

למי הביקור לא מתאים

מי שסובל מקלאוסטרופוביה צריך לשקול את זה ברצינות. מדובר בחדרים סגורים ללא חלונות, מאחורי דלתות פלדה שנסגרות, עם תקרות נמוכות ומסדרונות שבהם קשה לשני אנשים לעבור זה לצד זה. גם הנגישות חלקית בלבד: יש מדרגות ומעברים צרים, ולכן הביקור אינו מתאים לכיסא גלגלים ומאתגר למי שמתקשה בהליכה. לגבי ילדים, ההמלצה המקובלת היא מגיל עשר ומעלה בליווי מבוגר, ולא בגלל תוכן קשה אלא בגלל אורך הביקור, החושך והצפיפות.

עוד שלושה דברים קטנים

הכניסה לאגף המקלטים לא נראית כמו חזית של מוזיאון: היא נמצאת בצד של מתחם בית ספר פעיל, ומטיילים לא מעטים מקיפים את הבניין פעמיים לפני שהם מוצאים אותה. כדאי לחפש את השילוט בכניסה הצדדית ולהגיע עשר דקות לפני המועד. שווה גם לשאול את המדריך מה מותר לגבי צילום בפלאש בחדרים הקטנים, כי זה משתנה בין החללים. ואם התוכנית היא להמשיך משם לערב בעיר, כדאי לזכור שסצנת מבשלות הבירה של קרקוב מתעוררת מוקדם יחסית, והמקומות הטובים מתמלאים הרבה לפני חצות.

לשלב את המקלטים ביום שלם בנובה הוטה

המקלטים מרשימים הרבה יותר כשהם לא עומדים לבד. ההקשר, כלומר השכונה שמעליהם, הוא חצי מהסיפור - קשה להבין למה מישהו יצק מאות חללי בטון מתחת לבתי מגורים בלי לראות קודם את הבתים עצמם. לכן רוב המבקרים משלבים את הירידה למטה בסיור רחב יותר.

הסיור הקומוניסטי

הפורמט הפופולרי ביותר הוא סיור בעקבות התקופה הקומוניסטית: נסיעה במכונית מזרח-אירופית מהתקופה או הליכה מודרכת דרך הכיכר המרכזית, השדרות, חצרות הבלוקים, בניין הקולנוע לשעבר, וכנסיית ארקה פאנה - הכנסייה שהתושבים נאבקו שנים כדי להקים בעיר שתוכננה מלכתחילה בלי כנסייה כלל. הוספת מקלט לסיור כזה משנה אותו מקצה לקצה, כי היא מוסיפה בדיוק את השכבה שלא רואים מהרחוב. אפשר לבחור מתוך מגוון סיורי נובה הוטה והתקופה הקומוניסטית בקרקוב, ולהשוות אותם מול האפשרויות המקבילות לפי שעת היציאה, השפה ומשך הסיור.

איפה עוצרים לאכול

נובה הוטה שומרת עדיין על כמה מסעדות בסגנון המזנון העממי של התקופה, והן חוויה בפני עצמה: אוכל ביתי פשוט, תפריט קצר במחירים שנראים כמו טעות דפוס, ואווירה שלא השתנתה. אם חוזרים למרכז, שתי עצירות משלימות את היום בצורה טבעית. זאפייקנקה היא הבחירה המתבקשת, כי הבגט האפוי הזה נולד בעצמו מהתקופה הקומוניסטית והפך לאוכל הרחוב המזוהה ביותר עם קרקוב, ואת הגרסאות הטובות מגישים מהדוכנים בכיכר נובי שבקז'ימייז' (Kazimierz) עד השעות הקטנות. מי שרוצה לסגור את הערב בהתאמה לנושא יכול לשלב טעימת וודקה פולנית, משקה שנושא בעצמו חלק גדול מההיסטוריה החברתית של המאה העשרים בפולין.

הזווית הישראלית - למה זה נוגע דווקא לנו

קרקוב היא אחד היעדים שישראלים מכירים היטב, אבל כמעט תמיד דרך ציר אחד: מורשת יהודית ואתרי השואה. זה ציר חשוב וכבד משקל, ומי שמגיע אליו זקוק ליום נפרד ולתשומת לב מלאה. אבל פולין של המאה העשרים לא נגמרת שם, והמקלטים של נובה הוטה הם הדרך הישירה ביותר להיפגש עם הפרק שבא אחר כך: ארבעים שנות משטר קומוניסטי, מלחמה קרה, ופחד יומיומי שהתגלם בבטון ובפלדה.

איך זה משתלב במסלול

הצירוף שעובד הכי טוב הוא יום אחד לקרקוב היהודית - קז'ימייז', בתי הכנסת, בית העלמין ואזור הגטו לשעבר - ויום אחר לגמרי לנובה הוטה. אין שום סיבה לדחוס את שניהם לאותו יום. הם דורשים מצב רוח שונה לחלוטין, והערבוב פוגע בשניהם. מי שמגיע עם משפחה ולא במסגרת משלחת מאורגנת יגלה שאפשר לעשות את הכול עצמאית ובקלות: הטיסות הישירות מתל אביב לקרקוב קצרות, התחבורה הציבורית בעיר יעילה וזולה, וכמעט כל אתר מוסבר גם באנגלית. היתרון בגישה העצמאית הוא הקצב - אפשר לעצור, לשאול, ולחזור על מה שמעניין.

מחירים, קור, והמשך הדרך

מבחינת עלויות, פולין נשארת מהיעדים המשתלמים באירופה. כרטיס לאתר המקלטים עולה פחות מקפה וקינוח בעיר מערב-אירופית ממוצעת, ואותו יחס נכון גם לארוחות, לתחבורה וללינה - וזה מה שהופך טיול משפחתי לקרקוב לאפשרי גם בתקציב סביר. את הקור הפולני כדאי לקחת ברצינות: חורף בקרקוב הוא עניין אחר לגמרי ממה שישראלי מדמיין, וכאן דווקא יש יתרון לאתרים תת-קרקעיים שבהם הטמפרטורה קבועה כל השנה. ומי שכבר הגיע עד לכאן, כדאי שידע שהרי הטטרה וזקופנה נמצאים כשעתיים נסיעה דרומה, והם ההמשך הטבעי לטיול: נוף אלפיני מלא, מסלולי הליכה לכל רמה, ומחירים פולניים.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• הכניסה למקלטים היא בכניסה מאורגנת או בסיור מודרך בלבד - אין דלת פתוחה שנכנסים אליה מהרחוב, והפתיחה נעשית עם מפתח.
• הטמפרטורה בפנים נמוכה ויציבה כל השנה; שכבה נוספת בתיק חיונית גם באמצע הקיץ.
• הזמנה מראש היא תנאי ולא המלצה: הקיבולת מוגבלת פיזית ומועדי האנגלית מעטים, במיוחד בסופי שבוע ובעונת השיא.
• משך הביקור בתערוכת הקבע הוא כשעה וחצי עד שעתיים; מקלט הפיקוד של המפעל לבדו כ-45 דקות.
• שעות הפתיחה ומחירי הכרטיסים משתנים בין האגפים ומתעדכנים מדי פעם - לאמת מול מוזיאון קרקוב לפני הנסיעה.
• אין קליטה סלולרית מתחת לאדמה - כדאי לקבוע נקודת מפגש למעלה מראש אם מגיעים בקבוצה.

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להגיע ספונטנית בלי הזמנה, ולגלות שאין מקום פנוי או שהאגף סגור באותו יום.
• לחפש חזית מרשימה של מוזיאון - הכניסה נמצאת בצד של מתחם בית ספר פעיל, וקל לפספס אותה.
• לרדת למקלט בחולצה קצרה אחרי יום קיץ חם למעלה; הפער בטמפרטורה מורגש תוך דקות.
• להביא תיק גב גדול, מזוודה או עגלת תינוק - המעברים צרים והמפתנים גבוהים.
• לצפות לבונקר קולנועי מלוטש; מדובר במרתף אמיתי עם ציוד מקורי, וזה בדיוק מה שהופך אותו למרשים.
• להסתמך על יום הכניסה החינם בלי כרטיס מוזמן - הכרטיסים החינמיים נחטפים כמעט מיד.

שאלות נפוצות

אפשר להיכנס למקלטים של נובה הוטה בלי סיור מודרך?

לא באמת. המקלטים נעולים ואין כניסה חופשית מהרחוב, והפתיחה נעשית עם מפתח בידי מפעיל האתר. באגף הקבע של מוזיאון קרקוב אפשר לעבור בין החדרים גם באופן עצמאי במסגרת הכניסה המאורגנת, אבל את שאר המקלטים, ובראשם מקלט הפיקוד של מפעל הפלדה, רואים אך ורק בסיור מודרך שהוזמן מראש.

כמה עולה הביקור וכמה זמן הוא לוקח?

כרטיס בוגר לאגף המקלטים נע סביב 20 זלוטי, עם תעריפים מוזלים לילדים, סטודנטים וגמלאים וכרטיס משפחתי - מחיר מייצג לבדיקה מול הספק, שכן התעריפים מתעדכנים. הביקור בתערוכת הקבע אורך כשעה וחצי עד שעתיים, מקלט הפיקוד לבדו כ-45 דקות, וסיור קומוניסטי משולב שכולל מקלט נמשך לרוב שלוש עד ארבע שעות.

כמה מקלטים יש בנובה הוטה ואפשר לראות את כולם?

יותר מ-250, שנבנו בשנות ה-50 מתחת לבתי מגורים, בתי ספר, מרפאות ומבני ציבור. הרוב המכריע סגור לציבור ומשמש כמחסנים או עומד ריק, ורק אתרים בודדים פתוחים למבקרים - בראשם אגף המקלטים של מוזיאון קרקוב ומקלט הפיקוד של מפעל הפלדה. חשוב לדעת שאין ביניהם רשת מנהרות מחוברת: האגדה המקומית על עיר תת-קרקעית שלמה שאפשר לחצות ברגל אינה נכונה.

איך מגיעים לנובה הוטה ממרכז קרקוב?

בחשמלית. קווים ישירים מהעיר העתיקה מגיעים לכיכר המרכזית של השכונה בכ-25 עד 35 דקות, ומשם ההליכה לאזור המקלטים קצרה. כדאי לבדוק את מספר הקו ואת הזמנים באפליקציה המקומית Jakdojade, שמטפלת גם בכרטוס. חלופה נוחה למי שלא רוצה להתעסק בתחבורה היא סיור מאורגן שאוסף ממרכז העיר ומחזיר אליו.

הביקור מתאים לילדים או למי שסובל מקלאוסטרופוביה?

לילדים ההמלצה המקובלת היא מגיל עשר ומעלה בליווי מבוגר, בעיקר בגלל אורך הביקור, החושך והצפיפות ולא בגלל תוכן קשה. מי שסובל מקלאוסטרופוביה צריך לשקול ברצינות לוותר: מדובר בחדרים סגורים ללא חלונות, מאחורי דלתות פלדה שנסגרות, עם תקרות נמוכות ומעברים שבהם קשה לשני אנשים לעבור זה לצד זה. הנגישות חלקית בלבד בשל מדרגות ומפתנים גבוהים.

מה ההבדל בין תערוכת הקבע לבין מקלט הפיקוד של המפעל?

תערוכת הקבע היא מקלט אוכלוסייה, והיא מראה איך נראה מחסה לתושבים רגילים: ספסלים ומיטות קומתיים, מערכות סינון ואוורור, מסכות גז וציוד הגנה אזרחית, בליווי תצוגה שמסבירה את התקופה. מקלט הפיקוד הוא מתקן ניהולי לגמרי: חדר מבצעים, אמצעי תקשורת, מכונות כתיבה ומפות עם טווחי הרס, שנועד לאפשר להנהלת המפעל להמשיך לתפקד. השילוב של השניים הוא שנותן את התמונה המלאה.